פסק-דין בתיק ע"פ 23299-12-10

1.       מונח לפנינו ערעורו של סאמי דארי (להלן:"המערער") המופנה כנגד הכרעת הדין מיום 12.10.09 שניתנה על ידי נשיאת בית משפט השלום בירושלים, כב' השופטת שולמית דותן, בה הורשע המערער ביחד עם נאשם נוסף, מוחמד אבו חומוס, בביצוע בצוותא של עבירת גניבה לפי סעיף 384 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 (להלן: החוק); בעבירת ניסיון לגנוב רכב, לפי סעיף 413ב(א) לחוק בצירוף סעיף 25 לחוק; ועבירת החזקת כלי פריצה, לפי סעיף 413ז לחוק.

כן מופנה הערעור כנגד גזר הדין המטיל על המערער מאסר של ששה חודשים בדרך של עבודות שירות, מאסר על תנאי של שמונה חודשים וכן קנס של 15,000 ש"ח או מאסר של 150 ימים תמורתו.

הערעור על הכרעת הדין

2.       על פי הנטען בכתב האישום, ביום 13.2.07 בשעה 22:40 לערך, ניסו המערער יחד עם מוחמד אבו חומוס ואדם נוסף שזהותו אינה ידועה, לגנוב רכב מסוג רנו קליאו שחנה בחניית הסופרמרקט ברח' ירמיהו 25 בירושלים. החבורה הגיעה לחניית הסופר ברכב מדגם פולקסווגן בורה בצבע כסף. מוחמד אבו חומוס נהג ברכב, המערער ישב במושב האחורי ואילו האדם האחר, אשר ישב במושב הסמוך למושב הנהג, יצא מן הרכב, נכנס לסופר וגנב מאדם בשם עזריאל שפיר צרור מפתחות שהכיל גם את המפתח לרכבו. האדם האחר פרץ לרכב מסוג רנו השייך לאדם בשם עמית סלמן, באמצעות כלי שנטל מתא המטען של רכב הבורה, וניסה להניע את הרנו באמצעות המפתח שגנב; ואולם במהלך הניסיון להניע את הרכב הופתע הפורץ על ידי עמית סלמן - הבעלים של הרכב, ונמלט מהמקום. המערער ומוחמד אבו חומוס נלכדו בזמן שהמתינו ברכב הבורה. בחיפוש שערכה המשטרה ברכב הבורה זמן קצר לאחר ניסיון הפריצה לרנו נמצא צרור המפתחות שנגנב מעזריאל שפיר מתחת למושב הקדמי, וכן נמצא בתא המטען ארגז כלים ובו כלים המשמשים, בין היתר, לפריצה.

3.       המערער ומוחמד אבו חומוס כפרו בעובדות כתב האישום, וטענו כי באו למקום במטרה לערוך קניות וכי נלכדו זמן מועט ביותר לאחר הגעתם למקום, עוד לפני שהספיקו לצאת מהרכב.

ההליך בבית משפט קמא

4.       בית משפט קמא הרשיע את המערער יחד עם מוחמד אבו חומוס, הנאשם הנוסף, בביצוע בצוותא של העבירות האמורות, תוך שהסתמך בעיקר על עדותו של קצין הביטחון של הסופר, משה גז, שצפה לדבריו בכל השתלשלות האירועים מרגע הגעתם של השלושה לרחבת החנייה ועד לאחר הפריצה.

5.       בעדותו ציין גז כי בסמוך לשעה 22:40, בזמן שיצא מהסופר כדי לעשן, הבחין ברכב מסוג בורה ובו שלושה בחורים, שביצע סיבובים במגרש החנייה, והתנהגות זו עוררה את חשדו, כיוון שבאותה שעה לא חסרו מקומות חנייה פנויים, ולא היה צורך, לכאורה, לתור אחר מקום חנייה. לנוכח החשד, החליט גז לשבת ברכבו, במרחק של 20 מ' לכל היותר מהבורה, ולעקוב אחר המשך פעולותיהם של נוסעיה. לדבריו, האדם האחר, שזהותו אינה ידועה, יצא מהבורה והסתובב במגרש החניה כחמש דקות, כמי שמבצע סריקה במקום. לאחר מכן, שב אל הבורה, שוחח עם הנאשמים, נכנס אל תוך הסופר, שב אל הבורה ושוחח שוב עם הנאשמים. אחר כך, פנה לאחורי הבורה, פתח את תא המטען, הוציא ממנו דבר מה ופנה לעבר הרנו שחנתה ליד. האחר הצליח לפתוח את דלת הרנו ונראה רוכן אל תוך הרכב. בדיוק באותה עת התקרב הבעלים של הרנו אל הרכב והפתיע את הפורץ, ברם זה הצליח לברוח. לדברי הקב"ט, משהבין כי לא יוכל לתפוס את האחר, ניגש לעכב את יושבי הבורה, וביקש מן הנהג שלא יסע; לדבריו, המערער הורה לנהג שיסע משם, ברם, הנהג לא עשה כן ונשאר במקום. מספר דקות לאחר מכן יצא מהסופר אזרח שטען כי מפתחות הרכב שלו נגנבו ממנו וזיהה את המפתח שהיה נעוץ במפסק הרנו כמפתח הרכב שלו.

6.       בית משפט קמא קבע כי מדובר בעדות עקבית וברורה, נטולת סתירות, המתיישבת היטב עם הראיות והעדויות הנוספות בתיק. עדות הנ"ל מצביעה על דרך הפעולה לביצוע הפריצה, והיא מחייבת את המסקנה שהנאשמים שימשו בתפקיד משמעותי בביצוע העבירה. כן קבע בית המשפט כי לעדות הקב"ט מצטרפות גם ראיות מסבכות נוספות, כגון: עדותו של שפיר בדבר הימצאות מפתח הרכב שלו בפתח מפסק הרנו, ועדותו של השוטר כהן שמצא את צרור המפתחות של שפיר מתחת לכסא הנהג של הבורה.

7.       בית משפט קמא קבע, כי לנוכח התשתית הראייתית הנסיבתית הקושרת את המערער וחברו לרכב למעשה הגניבה ולעבירת ההתפרצות לרכב, ניתן היה לצפות מהנאשמים שיתנו הסבר משכנע אשר יבקיע את חומת הראיות הסוגרת סביבם, אלא שהסבר כזה לא ניתן, ותחת זאת באה גרסה חלשה עד מאוד ובלתי מספקת של הנאשמים, אשר העדיפו להסתמך על אמרותיהם במשטרה (אשר הוגשו לבית המשפט וסומנו "ת/1-ת/4") במקום מסירת עדות ראשית.

8.       לגרסת המערער, כמפורט בהודעה שמסר במשטרה, הציע לנאשם הנוסף לנסוע לסופר לקניות ברכב של קרוב משפחתו שהיה ברשותו באותה עת; ומאחר שרישיונו נשלל, ביקש המערער מהנאשם הנוסף לנהוג. לטענת המערער, ברכב נסעו הוא והנאשם הנוסף בלבד, בעוד שהאחר - אשר נטען שביצע את הפריצה לרכב - כלל אינו מוכר לו ולא נסע אתו ברכבו. המערער טוען כי בטרם הספיקו השניים לצאת מהרכב ולהיכנס לסופר זינק לעברם הקב"ט, האשים אותם בגניבה והזעיק משטרה; וזאת כשלטענת הנאשמים כלל לא הבחינו באדם האחר שניסה לפרוץ לרכב נשוא האישום.

9.       בית משפט קמא קבע בהכרעת דינו כי עצם הויתור על מסירת עדות ראשית מטעם הנאשמים והסתפקות בהגשת הודעותיהם במשטרה, הוא כשלעצמו צעד שניתן לתמוה לגביו, שכן בחקירתם לא הצליחו הנאשמים להתמודד עם הראיות הקושרות אותם לאותו "אחר" שביצע את מעשה הגניבה, ליתן הסבר מניח את הדעת מדוע לטענתם החליט הקב"ט להפלילם, וליתן הסבר להימצאות צרור המפתחות של שפיר ברכב הבורה זמן קצר מאוד לאחר שנגנב ממנו בתוך הסופר, ובשעה שמפתח הרכב שלו, שדקות קודם היה מחובר לצרור, נמצא נעוץ במפסק רכב הרנו. המערער בחר בחקירתו במשטרה לשמור על זכות השתיקה, בעוד שהנאשם השני העלה השערה כי צרור המפתחות נשתל ברכב הבורה במהלך המהומה שהתפתחה במקום. בחקירתו הנגדית בבית המשפט טען המערער כי אינו יכול להסביר את הימצאות הצרור ברכב הבורה; ואת שתיקתו בחקירה בנוגע לשאלה זו הסביר בכך שהתרגז מאופן ניסוח השאלות בחקירה.

10.     בנתחו את העדויות שלל בית משפט קמא את הטענה כי כנגד הנאשמים נרקמה קנוניה כלשהי, וציין כי מאחר שמהעדויות עולה כי לכל אורך האירוע נותרו הנאשמים בבורה, נשללת אף השערתו של הנאשם הנוסף בהודעתו במשטרה שבמהלך ההתקהלות נשתל צרור המפתחות תחת המושב. הנאשמים התקשו להסביר מדוע לגרסתם המערער ישב במושב האחורי ולא ליד הנהג, ורק בעדות בפני בית המשפט ציינו כי הדבר נבע מכך שהמושב ליד הנהג היה רטוב. בית המשפט קבע כי מדובר בגרסה כבושה שהועלתה לראשונה לאחר כשנתיים, ללא מתן הסבר נאות לכך. כן נקבע שגרסת הנאשמים התערערה גם לנוכח העובדה שלא הצליחו לספק הסבר מניח את הדעת לשאלה כיצד לשיטתם לא הבחינו בהתפרצות של ה"אחר" לרנו ובהתרחשויות שלאחר מכן.

בית המשפט קבע כי למעשה אין מחלוקת בשאלת עצם התרחשותם של האירועים נשוא כתב האישום, וכל המחלוקת נסובה על שאלת הקשר של הנאשמים לביצוע המעשים. בסופו של דבר הרשיע בית משפט קמא את הנאשמים בעבירות המיוחסות להם בכתב האישום, תוך שהוא דוחה את גרסתם. בית המשפט קמא קבע כי מדובר בגרסה חסרה ומרובת סתירות, אל מול גרסת המאשימה שהציגה מארג של נסיבות ראייתיות מהימנות, ברורות וחד משמעיות המצביעות כולן על המסקנה, המתבססת על כללי ההיגיון וניסיון החיים, לפיה פעלו הנאשמים בצוותא לביצוע העבירות שיוחסו להם בכתב האישום.

טענות הצדדים:

11.     בערעורו טוען המערער כי בית משפט קמא טעה עת הרשיע אותו בכל האישומים שיוחסו לו בכתב האישום. המערער טוען כי על אף שבית המשפט הסתמך על עדותו של קצין הביטחון, הרי עדות זו אינה מובילה כלל ועיקר למסקנה שהמערער השתתף באופן פעיל בעבירה או לחילופין סייע לביצועה. נטען, כי בעדותו לא סתר הקב"ט את הטענה כי לאורך כל האירוע נותר המערער במקומו במושב האחורי של רכב הבורה באופן פסיבי, לא הוציא דבר מתא המטען, ולא סייע בתצפית כלשהי או בכל דרך אקטיבית אחרת; כמו כן, אין בעדות זו כדי להוכיח שהמערער אף ידע מה עושה האחר בתוך החניון. על אף האמור, כך הטענה, בית משפט קמא לא הבהיר בהכרעת דינו מדוע נחשב המערער לשותפו של האחר במעשה הפריצה.

לטענת המערער, גם אם בית משפט קמא יצא מנקודת הנחה כי הוא שיקר באשר לעצם קיומו של אדם שלישי באירוע, ואף אם הוכח כי צרור המפתחות הגנוב נמצא מתחת לכסא הנהג ברכב הבורה, כשבמושבו האחורי ישב המערער, אין בכך די כדי להוכיח כי ידע על ביצוע העבירה וכי היה שותף לה בדרך כלשהי.

לחילופין טוען המערער שאין די בראיות הנסיבתיות כדי להרשיעו כ"מבצע בצוותא" אלא לכל היותר כ"מסייע". עובדות כתב האישום, הראיות בכלל ועדותו של הקב"ט בפרט, אינן מוכיחות שהמערער תרם תרומה אקטיבית לביצוע העבירות, מאחר שהמערער ישב כל העת במושב האחורי של הרכב, והתנהגותו בקשר למעשים שבוצעו על ידי האחר הייתה פסיבית.

לחילופי חילופין טוען המערער כי בית משפט קמא החמיר החמרה יתרה עמו, עת הטיל עליו מאסר של שישה חודשים לריצוי בדרך של עבודות שירות, שמונה חודשים על תנאי וקנס כספי בסך 15,000ש"ח, ובכך חרג מהעונש הראוי והמקובל בנסיבות העניין ובהתחשב בנסיבותיו האישיות של המערער.